התעוררתי עם כאבי ראש חזקים. אור גדול מאיר את החדר. מנסה להבין איפה אני ומגלה את אילה ישנה עלי. נזכר בכל מה שעברתי בשעות האחרונות ומחייך לעצמי. מסתכל בשעון: 14:45. וואי ישנתי טוב. מזיז את אילה בעדינות שלא תתעורר, קם מהמיטה ומכסה אותה עם ליטוף אוהב, מתלבש בשקט ויוצא מהחדר.
יורד לסלון. הבית שקט. עושה לי קפה טוב ומתפלל. אני מרגיש מסוחרר מהאלכוהול ומהחוויות שעברתי. נשכב בספה, אחרי חצי שעה הבנות קמו וירדו למטה. עשיתי קידוש ואכלנו קצת תוך התעלמות מוחלטת מאירועי האתמול. סיימנו ארוחת שבת מקוצרת וכולם פרשו לחדרים לשינת צוהריים. נחתי בספה, יצאתי למנחה וערבית, הערתי אותם להבדלה. אחרי הבדלה אילה אספה את כולנו ואמרה “מה שהיה פה השבת היה ונגמר. ומבחינת כולם כאילו לא היה כלום. מסכימים?” מיטל הנהנה בראשה לאישור ורות אמרה “רק דקה”, ניגשה אלי, נישקה אותי בחום ואמרה “עכשיו לא היה כלום.”. כולנו צחקנו. חיבוק אחרון ורות ומיטל יצאו לאוטובוס לביתן.
“דיברתי עם העוזרת, היא תגיע על הבוקר לארגן את הבית לפני שההורים חוזרים” אמרה אילה.
“מעולה. אני אסע הלילה כבר לישיבה”, אמרתי לה. עליתי לחדר להתארגן, מקלחת קצרה לשטוף מעלי את מה שהצטבר לאורך השבת. לאחר המקלחת התארגנתי ליציאה. באתי להיפרד מאילה. היא חיבקה אותי חיבוק חזק כמה דקות, הניחה את ראשה עלי ואמרה “הייתה לי שבת מושלמת והרבה מזה בזכותך. בחיים לא נהניתי ככה, אני אוהבת אותך ושמחה שנשבר המחסום הזה בינינו”. קירבתי אותה לנשיקה צרפתית רטובה ואמרתי לה “אין מאושר ממני שזה המצב שלנו עכשיו. תמיד אהבתי אותך ועכשיו הרבה הרבה יותר. אני אחשוב עלייך מלא ונהיה בקשר כרגיל.”.
נשיקה וחיבוק אחרון ויצאתי לדרך.
הגעתי לישיבה, הלכתי לישון. קמתי לשבוע חדש, נותן לשגרה להשכיח ממני את מאורעות השבת האחרונה….
עוברים שבועיים רגילים לחלוטין כמעט ואז אני מקבל הודעה בשעה 19:30 משירה אחותי הגדולה.
“הי ישי מה שלומך? שנים לא נפגשנו. הייתי בירושלים בקניות עם איילה. בא לך להיפגש לארוחת ערב?”
“ברור”, אני עונה “מתגעגע אלייך, באמת שהמון זמן לא נפגשנו”.
“סבבה נהיה אצלך ב-20:15 תהיה מוכן”. אני נכנס להתקלח ולהתארגן ויוצא לחכות להן. עומד מעשן. לפתע צפירה מאחורי. מסתובב. איילה מנופפת לי לשלום מהאוטו. “ישי מה שלומך?”
“בסדר”, אני עונה ונכנס לאוטו.
“מה שלומך שירה?”
“מצוין. הזמנתי לנו מקום במסעדה סינית ברחביה לעוד רבע שעה. בא נזדרז”.
הגענו למסעדה, התיישבנו והתחלנו להזמין אוכל. “אני צריכה לשירותים”, אומרת איילה וקמה. שירה מסתכלת עלי ושואלת “ישי מה שלומך? איך אתה? הכל בסדר?”
“אני משיב בהלומה, לומדים טוב, שמח ומאושר”, אני צוחק.
“שמעתי שהיית בשבת עם איילה והחברות שלה בבית”, היא אומרת ואני נדרך פתאום.
“נכון, הייתי גמור ורציתי להיות בבית ואיילה אמרה שאין בעיה אז באתי”, אמרתי לה במין התגוננות שכזאת. “ואיך היה?” היא שואלת.
“סבבה”, אני עונה.
“שמעתי שנהנתם מאוד”, היא אומרת וקורצת לי.
אני מרגיש שאני מאדים ומיתמם “כן נחמד, אמא אמרה לנו להזמין הכל וישנו הרבה”.
“ושיחקתם קצת”, היא מוסיפה בחיוך ממזרי.
אני בהלם. מה היא יודעת על מה שקרה בשבת? למזלי הגדול בדיוק איילה הגיעה והתחילה לקשקש והשיחה חזרה לתלם.
האוכל הגיע, התחלנו לאכול. פתאום אני מרגיש יד מלטפת את הרגל שלי ברוך. אני מפיל את המזלג בבהלה ומסתכל על איילה והיא מחייכת וקורצת.
“קרה משהו?” שואלת שירה.
“לא, הכל טוב” אני אומר “נפל לי המזלג”.
שירה קיבלה טלפון מאבי בעלה ויצאה לדבר בחוץ כי היה רעש במסעדה. ברגע שהיא יצאה אני שואל את איילה בהלם “סיפרת לה על שבת????”
“ברור”, היא עונה בשיא הטבעיות ואני קופץ “למה את עושה לי את זה?”
“אני ושירה זה קשר מיוחד”, היא אומרת לי “אין בינינו סודות בכלל, הכל גלוי. אני יודעת עליה הכל, אבל הכל” היא מחייכת וקורצת. “והיא יודעת עלי הכל”.
“ואיך היא הגיבה?” אני נלחץ פתאום.
“היא נגנבה מזה ואמרה שתמיד ידעה שאתה אחלה ושאפשר לסמוך עליך והיא הכי מפרגנת לנו בעולם..”.
שירה חזרה לשולחן ואני בהלם עם עצמי, לא יודע מה אני אמור לעשות עם המידע הזה שנפל עלי פתאום….
“בא לכם לטייל קצת באוויר הירושלמי?” שואלת שירה.
“בשמחה”, אני עונה. שילמנו באשראי של אבא ויצאנו מהמסעדה לאוויר הקר שבחוץ. הדלקתי סיגריה ופתאום אני מבחין בקצה הרחוב את נעמה מולי…
נעמה בכבודה ובעצמה במדרכה שלנו. אני מנסה לסמן לאיילה ולוחש לה “זאת נעמה”, אך כנראה ששירה שמעה גם כי היא הסתובבה ואומרת לי “זאת הלבורנטית המדוברת?” ואני מסתכל ולא מאמין מה ששמעתי. מביט באיילה שמרימה כתפיים ואומרת “אמרתי לך, אני מספרת לה הכל”. אני מתעלם וממשיך לצעוד.
נעמה שקועה בשיחת טלפון ונראה שלא מבחינה בי. אך לפתע מצטלבות עינינו וחיוך עולה על פניה. היא עושה לי חצי שלום כזה עם הראש וממשיכה ללכת. אני מרוב הלם עומד במקום עם פה פתוח ולא עושה כלום. היא צוחקת ועוברת אותנו.
“בואנה חתיכת שווה הלבורנטית שלך” אומרת שירה ושתיהן צוחקות.
“לישי יש אחלה טעם” אומרת איילה בגיחוך. אני מתעלם מהן וממשיך לצעוד.
“ישי אתה כועס עלי?” שואלת שירה אחרי כמה דקות של הליכה שקטה. “לא, אני פשוט מופתע ולא יודע איך להגיב לזה שאת יודעת כל מה שעשיתי ואמרתי לאילה”.
“בואו נשב”, אומרת שירה כשראתה ספסל מולנו. התיישבנו, שירה באמצע ואני ואיילה משני צדדיה.
“תקשיב ישי”, אומרת שירה “ממרום 24 שנותיי אני אומרת לך, בסוף אין תחליף למשפחה. לפעמים יש דברים שנעים לך לבקש רק מאחים שלך, לא מהבעל שלך ולא מהאישה, אלא מהאחים שהם הדם שלך. אתה חייב להבין שבסוף אנחנו הכי קרובים אחד לשני והקשר שלנו הוא יותר חזק מכל דבר בעולם. אני מצטערת שבשנים האחרונות, בעיקר מאז שהתחתנתי, קצת הזנחתי את הקשר איתכם. אבל בשנה האחרונה עברתי כמה דברים שגרמו לי להבין שבסוף אין כמו אחות לפרוק אצלה את הלב ולספר לה הכל”.
“מה קרה בשנה האחרונה?” אני נבהל. “לא משהו חריג מדי”, היא עונה “הייתה לי ועדיין תקופה קצת מורכבת עם אבי. זה התחיל כשהייתי בהריון עם דניאל והמשיך אחרי הלידה. יום אחד עוד אספר לך הכל. ואז התחלתי לדבר קצת עם איילה כי אבא ואמא פחות הבינו מה שעברתי, בעיקר היו עסוקים בלתת לי עצות ופחות להקשיב ולחוות איתי מה שאני עוברת ומרגישה. ופתאום הבנתי איזה אוצר נמצא לי ממש מתחת לאף. ומאז אני ואיילה מדברות לפחות פעם ביום ולפעמים יותר. ולכן כשעברתם מה שעברתם, מיד במוצאי שבת איילה התקשרה אלי וסיפרה לי הכל”.
“אבי גם יודע?” שאלתי. “מה פתאום, נראה לך ישי? מה שקורה בינינו האחים נשאר אצלנו בלבד”.
אתה יכול לא להקשיב לי, אבל תדע לך שבסוף אין תחליף לאחים.
שקט השתרר. הרוח ליטפה את פני וחשבתי על מה ששירה אמרה. נזכרתי איזה רוגע ושלווה הרגשתי עם איילה אחרי מה שעשינו יחד והבנתי ששירה צודקת לגמרי.
“צודקת שירה”, קטעתי את השתיקה “אני מסכים איתך לגמרי ושמח שיצא לנו לעשות את השיחה הזאת”. “אפשר חיבוק?” היא שואלת. “ברור” אני עונה ועוטף אותה בחיבוק אחי.
“שמחה שהבנת אותי”, היא אומרת.
“עכשיו כשאת יודעת הכל שירה, מה את חושבת עלי?”
“האמת ישי, אני ממש גאה בך. שמחה שיש לך אומץ להגשים את החלומות והרצונות שלך. והכי שמחה בשבילכם שיצא לכם ככה חיבור כזה. דוגרי, נעמה שווה רצח”, היא אומרת וכולנו פורצים בצחוק משחרר.
אחנו קמים וממשיכים לטייל קצת. “מתחיל להיות מאוחר”, אומרת שירה “מחר יש לי פגישה חשובה בעבודה, אני מקווה לסגור עסקה גדולה”. שירה עובדת כסוכנת נופשים בעולם. “נתחיל לזוז”, היא אומרת.
הן מורידות אותי בישיבה ואני אומר “שירה, אני ממש מעריך מה שהיה כאן היום. אני שמח שאמרת לי ואני חושב שאנחנו חייבים יותר להיפגש רק האחים ולחזק כמה שיותר את הקשר הזה”.
“מסכימות לגמרי”, הן אומרות.
“אל תדאג, אחריות שלי”, אומרת שירה ומפריחה נשיקה לכיווני. “לילה טוב אח יקר..”
לכל הפרקים של בין הכתלים לבועה . לעוד סיפורי סקס דתיים
