לקריאת הפרק הקודם: תהילה שלא שלי
זה היה יום ראשון של תחילת אפריל.
בשש בבוקר אשתי העירה אותי, מתלוננת שלאחרונה אני נרדם יותר מידיי פעמים בסלון, משאיר אותה לבד, ער עד מאוחר וככה הילדים מגיעים למסגרות לא בזמן. ושוב הצביטה המוכרת בלב, כשאני יודע שבגלל הסוד הזה שלי, היקרים לי מכל נפגעים.
אז הסכמתי איתה, והבטחתי שאקפיד יותר להירדם איתה ושהבוקר הילדים לא יאחרו. קמתי, התארגנתי וכשהכנתי לי כוס קפה של בוקר מוקדם, נפרדנו בנשיקה.
היא יצאה לעבודה, ואני אל המרפסת, לחשוב ולתכנן את צעדיי.
בלילה הקודם תהילה דרשה שניפגש כבר, ועם כל החשש שלי מזה – שמחתי. שמחתי כי נמאס לי להסתתר מאחורי השקרים שבניתי, וכבר רציתי את השלב הבא. רציתי כבר לשכב איתה.
האור כבר עלה ליום החדש כשהדלקתי סיגריה, נאבק במצית העייף ומזכיר לעצמי לקנות כמה קליפרים חדשים בפיצוציה של אלירן השמן שכבר לא היה שמן אבל כולם המשיכו לקרוא לו ככה, לפני שאתקע עם מצית שבור ואעבור לגפרורים מסריחים.
אז מה אני עושה עם תהילה?
ידעתי שאסור לי להיחשף מולה ככה סתם, כי היא פשוט תימלט ולא תאפשר לי לדבר, וזה פשוט יהיה אסון. לא רק לקשר שלנו שיתרסק עוד לפני שהתרומם, אלא בכלל, למערכת היחסים כשכנים.. אבל אם רק תהיה לי ההזדמנות לדבר איתה אחרי שתדע שזה אני, כמעט בטוח שיהיה בסדר..
וזו סיגריה אחרי סיגריה שאני מעשן בעצבנות. השמש כבר עלתה והבית החל להתעורר, אבל כשהגדול שלי נופף לי מחייך לבוקר טוב דרך הזכוכית של הוויטרינה, ידעתי שאצליח.
התוכנית קרמה עור וגידים בראשי, ולי נשאר רק לבצע. אומרים שאין פשע מושלם, אבל עובדה שעד היום יש כמה מקרי שוד מפורסמים שלא פוענחו. אתם יודעים למה?
התשובה פשוטה מאד- אותם מבצעים חשבו על הכל מראש, לא השאירו שום דבר ליד המקרה, והייתה להם הבנה מושלמת בנפש האדם.
הבנה כזו מעולם לא חסרה לי, אני מודה בזה בלי טיפה של יהירות ועוד תבינו בהמשך הסיפור הזה שלי עד כמה.
בהזדמנות זו הרשו לי להודות לכם על שאתם טורחים לקרוא את המילים שלי. אינני סופר, אלא רק אחד שיודע לכתוב מה עבר בחייו, ומעריך מאד את הזמן שאתם מקדישים לי.
**
שמונה וחצי בבוקר. אני אחרי פיזור. נכנסתי לטלגרם, היא עוד לא התחברה ולא שלחה את ה"בוקר טוב אהובי", הקבוע שלה.
אני כבר בקפה השני של הבוקר.
כבר מצאתי לנו מקום מתאים. לא רחוק מידיי, כדי שלא יהיה קשה לה להגיע, ולא קרוב מידיי כדי שאם התוכנית שלי משום מה לא תלך חלק, עוד יהיה לי זמן לדבר איתה לפני שתגיע הביתה, ולהפעיל את תוכנית הגיבוי שלי, אותה מאד לא רציתי לבצע.
"בוקר טוב ילדה. היום נפגשים", כתבתי לה דקות לפני שהתעוררה והחזירה בתמונה של עצמה מתעוררת במיטה, השיער החום והארוך שלה מסתיר חצי פנים. "בוקר טוב איזה כיף לי" הוסיפה, וצירפה גם אימוג'י מחייך, זה שמביע אצלה אושר ואהבה, עם לבבות קטנים. נזכרתי שבהתחלה שאלתי אותה למה היא כל הזמן משתמשת באימוגי' והיא הסבירה שככה קל לה יותר לבטא את שמרגישה, כי היא גרועה במילים.
אז רק חייכתי, והבטתי בה דרך המסך, מאושר לראות אותה ככה, טבעית. בלי איפור.. כן, גם עם ה"מראה הזה של בוקר". חשבתי לעצמי שאם רק הייתה אישתי, כמה הייתי שמח להעיר אותה כל בוקר בירידה, כשעוד עיניה חצי עצומות והיא מרטיבה את כולי.. מתפתלת בעונג. זה עוד יקרה. והרבה.
אני נמשך אליה בטירוף, ולעזאזל, אבל זה לא יורד גם אחרי שהיא מרוקנת אותי! והאמת אספר לכם? אולי דווקא להיפך, אני רק רוצה בה עוד ועוד. יותר ויותר. גם אחרי שאני גומר.
"קומי חיים שלי, תתארגני, אכתוב לך תיכף מתי ואיפה." כתבתי לה.
שעה לאחר מכן היא יצאה לעבודה, וכשעקבתי מחלון חדר הילדים אחרי היאריס הכחולה שלה יוצאת מהחניה, התפללתי שהאישה היפה הזו שכל כך שמחה ברגעים אלו, תרגיש כך גם כשהיום הזה ייגמר. באמת שאני אוהב אותה, אוי לי אם אצער אותה…
עצמתי עיניים. דמיינתי אותה פונה ברחובות העיר אל הבניין בו עבדה. לא יותר מחמש דקות עם הפקקים של הבוקר.
עכ-שיו! אמרתי לעצמי, ועשר שניות לאחר מכן הפלאפון רטט:
טלגרם. "טוב. הגעתי הרגע לעבודה. מחכה כבר. נשיקות לכולך".
איך אני חולה על זה שאני צודק, חייכתי לעצמי,
מעודד ובטוח יותר לקראת הבאות.
ההוראות ששלחתי לה בשעת צהרים היו מפורטות וברורות, וכאלה שמנוסחות בדיוק בסגנון שאהבה, הסגנון הזה שלא משאיר לה שום מקום לשיקול דעת. היא הייתה זקוקה בכל חלק מנשמתה להיות נשלטת, ידעתי, והתכוונתי לתת לה את זה עד הסוף. שלחתי לה מיקום ותמונה מבחוץ של הצימר ששכרתי לנו, עם הוראות הגעה והנחיה אחת ברורה, עליה כל המהלך שלי התבסס:
"בשבע בדיוק תחני בחוץ, ואל תדאגי זו כניסה רק שלנו. את נכנסת, הדלת כבר תהיה פתוחה. תתפשטי, ותישארי רק בתחתונים וחזיה. על השידה ליד המיטה הימנית יש כיסוי עיניים שחור ושלט לטלוויזיה. תלחצי PLAY לשיר שבחרתי לנו. שימי את כיסוי העיניים, ורק אז תאזקי את עצמך לאזיקים שחיברתי לראש המיטה. אני אכנס חמש דקות אחרייך…"
בהמשך ההודעה פירטתי לה על מה אני רוצה שתחשוב בזמן שתחכה לי עירומה וקשורה, מהסיבה הפשוטה שהיה ברור לי שזה חלק מכריע בתוכנית שלי- היא חייבת לחשוב על כמה אוהבת אותי, כמה מאושרת וטוב לה איתי, וכמה יהיה עוד יותר טוב כשתדע מי אני. וקבלו עצה ממני,- בכל דבר שאתם עושים, לא משנה בכלל מהו, אל תתעלמו אף פעם מאלמנט הרגש, זה שמנהל כל אדם חי בעולם.
הצימר היה ביתן עץ לא גדול, שנבנה בקצהו של מגרש ענק בקיסריה, עליו התנשאה ווילה יוקרתית, ממש על קו החוף. הוא היה מוקף גדר משלוש עבריו, פינת ישיבה קטנה על משטח דק מוקמה בעורפו אל מול הים, ועץ אלון ענק פרש כנפיו מעל, כאילו נוצר את סודות המקום ששימש מקום למפגשים אסורים רבים. "הבעלים גר בכלל בחו"ל", כך הסבירה לי האישה שענתה לי, בעלת הנכס הצמוד, "את הצימר הוא משכיר לפי שעות, ואת הווילה לסופשי"ם למסיבות.."
"בזמן האחרון עושים לו בעיות השכנים, אז נשאר רק הצימר.. המחיר כמו שראית במודעה, תשלום מראש. " סיימה כאילו מתנצלת. לא מבינה עד כמה הכל פה מושלם בשבילי.
שילמתי לה על יום שלם מראש עם טיפ נדיב, שאלתי אם אפשר לקבל מפתח מיד ואם אוכל להמתין דווקא בחניה שלה. הוספתי שחשוב לי מאד שהמקום יבריק והיא הבטיחה שתדאג לכך. דעו לכם שכסף, תמיד מנהל הכל, ותמיד פותח דלתות, לכל מקום, ולעולם לא תדע מתי תצטרך טובה.. אני כותב לכם, ומחייך בעצב, כי זה באמת השתלם לי בהמשך, אבל בל אקדים את המאוחר.
בשש בערב, כבר הכל היה מוכן. חניתי בחניה הסמוכה, מוודא שאני עם קו ראייה נקי לכניסה לצימר. הכנסתי לעצמי לראש שאני הולך להצליח בגדול, שאין שום הצדקה לפחד שניסה להשתלט עלי. תהילה תהיה שלי. תהילה תאהב אותי. תהילה תיבעל לי למרות הכל, והיא תהיה הנשלטת הכי מסורה שלי! כך שיננתי לעצמי שוב ושוב..
רכב כחול נכנס לרחוב והלב שלי על מאתיים.
תהילה הקדימה.
"אני כאן. איפה אתה?" – היא שואלת.
"פה בסביבה אהבה שלי, מחכה לך. את נכנסת עכשיו ועושה מה שאמרתי?"
אני מחכה לתשובה, והיא מתמהמהת.
"אני פוחדת", היא עונה לבסוף אחרי דקה ארוכה.
" למה? זה לא מה שרצית? אפשר לבטל הכל.. את לא חייבת.."
ושוב שתיקה מהצד שלה. אני יכול לדמיין מה היא מרגישה, ורק מתפלל שלא תתקפל לי עכשיו ברגע האמת. כוסאומו הכסף, כבר ראיתי אותה נחרדת לי… לא יכולתי לוותר על הפנטזיה שהשכנה היפה הזו תהיה שלי.
"אני נכנסת. על החיים ועל המוות…חחחח"
"אוהב אותך. אל תשכחי." השבתי לה ועצמתי עיניים.
הבטתי בפלאפון וחיכיתי שבע דקות בדיוק עד שהנעתי את הרכב וחניתי לידה.
"את מוכנה?" – סימסתי לה רק למקרה שהיא לא הצליחה לאזוק את עצמה.
אין תגובה. רק השיר שבחרתי מראש התנגן, קול צרוד שר אהבה. היא לא מחוברת לטלגרם מאז כתבה לי.
בלב הולם פסעתי אל הדלת, וכשהנחתי יד על הידית, התפללתי שהכל ילך כמו שתכננתי.
אני בפנים.
תהילה שכבה מולי בדיוק כמו שפקדתי עליה. גופה העירום מילא את המיטה, וכאילו את כל החדר והיקום. כששמעה את הדלת נפתחת, כאילו עווית לא רצונית חלפה בה, אולי צמרמורת..
בגדיה קופלו בקפידה על קצה המיטה, כיסוי הראש מונח מתחת, כאילו התביישה בקיומו.
על השידה ראיתי בהבזק את טבעת הנישואים שלה ומשהו בי התכווץ, כשדמיינתי את האישה היפה הזו מסירה אותה.
כיסוי העיניים השחור השתלב מושלם עם תחתון תחרה שחור וחזיה תואמת שלבשה, חזייה שכאילו מתאמצת לאסוף את השדיים היפים שלה.. עם ידיה האזוקות למיטה, והשיער שהתפזר לו על כרית לבנה – הבטתי בה ארוכות ונצרתי את הרגע בתוך תוכי לעולמים. יודע שאולי המראה לא יחזור.
התקרבתי אליה, נעמדתי לידה ואמרתי:
"אני כאן.." קולי הופך צרוד מהתרגשות, מנסה למעט במילים שלא תזהה את הקול שלי.
"אני רוצה לראות אותך.." היא מחזירה לי בלחישה שכמעט ואינה נשמעת. אני מביט בה. הלק על הידיים והרגליים שונה ממה שראיתי אתמול בשבת בגינה כשכולנו נפגשנו. הבנתי שהיא טרחה לכבודי. לכבודנו.
בלי מילים אני מתכופף, מושך מתחתיה את השמיכה, ומכסה אותה בעדינות משל הייתה ספר קודש בגניזה. אט אט ועם המון אהבה אני מכסה את גופה המושלם והמתפתל בחוסר אונים של תהילה, השכנה הדתיה שלי. האהבה הכי מטורפת שלי. אסור שהיא תהיה נבוכה יותר מידיי, אתם מבינים?
והאזיקים? הם רק כדי שתתן לי לדבר ולא תברח לי.
"מה אתה עושה..? למה אתה מכסה אותי?"
אני לא טועה. אני שומע בושה ופחד בקול שלה. היא בטח חושבת שלא אהבתי את מה שמולי.. ולא מדמיינת בכלל שאני רק מקלל את עצמי שאני שכן שלה ולא אדם זר כמו שהיא חושבת.
ואני לא עונה, רק עוצם עיניים, ובאחת תולש את כיסוי העיניים שעליה, מביט ישירות אל פניה היפים כמעט מידיי, פני פייה מושלמת, ציור של אלוהים, שכעת רק הלם עוטף אותם.
"מה…?!?!"
עוד מעט עולה הבוקר.
כתבתי לכם עם בקבוק יין שכמעט נגמר ויותר מידיי סיגריות ללילה אחד. פשוט קשה לי לכתוב לכם את הכל בלי לעצור מידיי פעם, בלי לבחור מילים, ובלי לנסות לקצר, כמו שחלקכם לבטח היו רוצים.
אני חייב לישון לפני שיתחיל עוד יום ראשון וגם ככה אשתי תיכף תקום, ובטח תשאל למה אני ער כל הלילה.
אז אשוב לכתוב לכם בערב, מה קרה ביננו שם בצימר, ואם יהיה לי הכח וגם תבקשו, אספר לכם גם הכל לפרטי פרטים.
ומבטיח שלא אחסוך מכם דבר, למעט מה שאסור לי לגלות לעולם.