רינת, גיסתי, אחותה של אשתי, חייבת לנו כסף. מכיוון שהיא שקועה בחובות, גם לבנק, סיכמנו שהיא תעבור לגור איתנו ותיקח על עצמה את עבודות הבית – בישולים, ניקיון, שטיפת כלים, שאיבת אבק, שטיפת רצפות, כביסה וסידור ארונות – במקום המנקה הקבועה.
הבוקר הזה תפס אותי לא מוכן. התעוררתי מאוחר, הילדים כבר במסגרות ואשתי בעבודה. ירדתי למטבח, מכין קפה ומתכונן לעוד יום עבודה מהבית. רינת עמדה ליד הכיריים, מכינה קציצות לארוחת צהריים, ריח נפלא שמילא את הבית והזכיר ארוחות שישי. היא לבשה גופייה לבנה צמודה ומכנסי פיג'מה קצרים בסגנון בוקסר שהדגישו את רגליה השזופות. אני לא גאה להודות, אבל המראה הזה היה ממגנט.
מעולם לא הסתכלתי עליה ככה, אבל קשה שלא. התיישבתי ליד האי במטבח, מנסה להתמקד במסך המחשב. הרגשתי רע – היא עבדה קשה כדי להחזיר את החוב, ואני כאן, מתבונן בה כמו נער מתבגר. שמתי לב איך הגופייה נצמדת לגופה, מדגישה כל קימור, עם בליטות קלות של פטמות שרוצות לפרוץ החוצה מבעד לבד. המחשבות שלי התחילו לרוץ למקומות אסורים.
הרגשתי את הזקפה מתחילה לגדול. זה לא היה אמור לקרות. היא אחותה של אשתי. הכל התערבב לי בראש. שיערה, אסוף בקוקו, התנדנד קלות, מוסיף משהו שובב, כמעט מפתה. היד שלי, כמעט מעצמה, ירדה למטה, מלטפת את הבליטה במכנסיים.
ואז היא הסתובבה, מחייכת. "רוצה לטעום?" שאלה, מרימה את הכף לכיווני. נבהלתי ושלפתי את היד במהירות, בטוח שהיא תפסה אותי. רינת התקרבה עם הכף, מחייכת כאילו לא שמה לב למבוכתי. "נו, תגיד אם חסר משהו," אמרה בקול קליל. למזלי, האי הסתיר את הבליטה, והצלחתי להתעשת.
טעמתי מהרוטב, ממלמל שזה טעים. ואז רינת ביקשה עזרה להרים את הסיר הכבד ולהעביר אותו להתקרר. כמו טמבל, קמתי מיד, שוכח מהבליטה במכנסיים. "אוי, אני מצטערת" היא אמרה, עיניה ננעצות באוהל במכנסיים שלי.
"אממ…" גמגמתי, מחפש תירוץ.
היא הסמיקה, אבל חייכה. "זה טבעי, הכל בסדר" אמרה, קולה שובב, כאילו מתגרה בי. היא עברה לידי, כף ידה מתחככת קלות באיברי, משתהה שנייה יותר מדי, כאילו בוחנת את תגובתי. "מה בא לך לאכול עם הקציצות?" שאלה, כאילו לא קרה כלום.
היא השאירה אותי מבולבל. עליתי לחדר, מנסה להבין איך להתמודד עם הסיטואציה בלי לפגוע במשפחה. לא יודע אם לספר לאשתי.
מאוחר יותר באותו יום, נשארתי בחדר העבודה, מנסה להתרכז, אבל המחשבות על הבוקר לא עזבו אותי. רינת המשיכה בעבודות הבית. כל צליל קטן גרם לי לדמיין אותה ואת הגופייה הצמודה. ניסיתי להדחיק, אבל זה היה חזק ממני.
ירדתי למטבח לקחת מים, בתקווה שהיא לא שם. אבל היא הייתה, כורעת ליד הארון התחתון, מחפשת משהו. מכנסי הפיג'מה הקצרים התרוממו מעט, חושפים יותר ממה שציפיתי. היא הרגישה שאני שם והסתובבה, תופסת אותי מסתכל. "מצאתי את המכסה של הסיר" אמרה, קמה לאט, מתמתחת מעט, והחיוך השובב שלה שוב על שפתיה. היא התקרבה והניחה את המכסה על הדלפק, אצבעותיה מתחככות קלות בשלי כשמשכה את ידה לאט.
"אתה בסדר?" שאלה בלחישה, עיניה משתהות עליי רגע ארוך מדי, כאילו מחפשות תשובה שלא נאמרה. הבליטה במכנסיים חזרה, ואני ידעתי שהיא שמה לב. המבט שלה ירד לרגע ואז חזר לעיניי. "אני הולכת לנוח קצת" אמרה, קולה רך ונעים "אלא אם תרצה שאשאר לעזור עם משהו…"
"רינת…" התחלתי, אבל המילים נתקעו לי בגרון. היא חייכה, לקחה את המכסה והתרחקה, משאירה אותי קפוא במקום. חזרתי לחדר העבודה, סוגר את הדלת, אבל המחשבות עליה – על מה שהיה יכול לקרות, לא עוזבות. אני תקוע בין הרצון להדחיק את זה לבין המחשבה המסוכנת שגם היא, אולי, מרגישה את המתח המיני הזה. מה אני עושה עכשיו?