לקריאת הפרק הקודם: תהילה שלא שלי פרק ב
"מה?!?!"
תהילה מביטה בי בעיניים קרועות מתדהמה, ואך בקושי להוציא מבין שפתיה "אני לא מאמינה.." ועוצמת עיניים חזק כל כך, עד שאני יכול לראות ממש איך העפעפיים מלבינות אל מול הסומק שצבע את פניה היפות באדום עז.
"לא.. אני לא מאמינה שזה קורה לי.. איזה בושות.." היא חוזרת שוב כמעט בלחש,
"פליז.. שחרר אותי ובוא נשכח מהכל.." היא כבר מתנשמת בכבדות ונראה כי עוד רגע ותהילה תבכה בלי שליטה.
"תירגעי. תהילה, תירגעי.." הגיע הזמן שאתפוס פיקוד לפני שהכל ידרדר.
היא לא מגיבה.
"תהילה, תפתחי את העיניים שלך. ועכשיו!" אני מניח יד על זרוע ימין שלה שנמתחה אל האזיקים. אין לי ברירה, אני חייב לגעת בה, כי מגע תמיד מרגיע במצבים כאלה.
אני לוקח את השלט ומכבה את הטלוויזיה ומתיישב על קצה המיטה, לידה, אבל לא נוגע בה.
שקט משתרר בחלל הצימר הקטן ודקה ארוכה עוברת כשהיא נשארת כך, עדיין עוצמת עיניים, מנסה לעכל את העובדה שזה לא חלום. אבל אני לא מניח לה, כשאני כמעט לוחש לה:
"זה אני. נכון. אבל זה גם מי שהתאהבת בו. תפתחי עיניים, אל תפחדי ואל תתביישי. זה אני שאוהב אותך יותר מכולם, יותר מכל העולם.. תפתחי עיניים תהילה. בבקשה ממך. "
עיניה זולגות דמעות כשהן לבסוף נפתחות אט אט, ומיישירות אליי מבט אך בקושי.
זה כזה מוזר לראות את שכנה שלך בוכה, ועוד ברגע אינטימי כל כך. כי שכנים טובים ככל שיהיו, אף פעם לא באמת יודעים ומכירים לעומק, את מה שקורה מתחת לפנים המחייכות במעלית. ואנחנו יכולים לחייך אליהם, אפילו לצחוק על הדברים הפשוטים האלה שבחיים, לפעמים גם יהיו מפגשים קרובים יותר כמו ארוחות משותפות אולי גם יציאות, אבל המרחק הברור הזה שמבדיל ומונע מאינטימיות להתקיים, תמיד יהיה שם. וזה היה כל כך מוזר לי, אפילו שכבר ידעתי נשים רבות בחיי, היה מוזר להיות בחלל אחד עם אישה כל כך יפה, שבאחת חדלה להיות רק שכנה, וכעת ניצנים של אינטימיות וקירבה אחרת, שונה, התחילו להופיע.
"תודה" אני אומר לה, "תודה שחזרת אליי, ואלינו. אני ממש מצטער שאת מרגישה ככה עכשיו, אבל אני לא מצטער על זה שהתחלתי איתך, אני גם לא מצטער שאתמול לא ברחתי ממך, שלא נעלמתי, והסכמתי להיפגש איתך. גם לי זה לא קל.. תאמיני לי. אני מתבייש לא פחות ממך. "
היא אומרת את שמי, ולי ברור שגם היא מרגישה שמשהו ביננו השתנה לעד.
".. אני פשוט מתה מבושה.. קשה לי לדבר איתך.." בקול מרוסק פולטת, וכעת רק נועצת מבט מרוחק בתקרה, נשימותיה הופכות שקטות יותר.
אני שותק, נותן לה רגע, ולבסוף מבקש רשות לשחרר אותה, ורק שתבטיח לי שתשב לדבר איתי.
"ברור שאתה יכול, ואפילו עדיף שתשחרר אותי." סוף סוף קשר עין חטוף, "גם אם ממש לא בא לי, נהיה חייבים לדבר. "
נדמה לי שאני מבחין בקצה של חיוך נבוך?
שחררתי אותה בעדינות, חושב על זה שעשיתי את הפעולה הזאת כל כך הרבה פעמים, אבל אף פעם לא חשבתי שאתרגש מזה ככה.
"אז מה עושים עכשיו?" היא שואלת מביטה בי להרף עין לפני מישירה עיניה לנקודה נעלמת בתקרה.
"עכשיו אני יוצא החוצה," אני אומר בקול בטוח ולא מסיר ממנה מבט לרגע, " את מתלבשת ויוצאת רק אחרי כשאת יודעת מה את רוצה. האם בא לך לעלות לאוטו שלך ולנסוע מפה כשכל מה שהיה הופך לזיכרון נשכח רק של שנינו וכאילו מעולם לא קרה, או שאת מצטרפת אלי לשיחה, מה שאומר ששנינו ניתן צ'אנס לקשר הזה."
אני עושה הפסקה רק כדי לקבל ממנה מבט חטוף והנהון לפני שממשיך:
"אין לי שום כוונה לשכנע אותך או יותר גרוע מזה, לגרום לך לעשות משהו שאת לא רוצה. אני רק יכול להבטיח לך שתמיד אשמור עלייך ושלעולם לא אפגע בך. אני פשוט אוהב אותך, עם כל זה שזה אולי נשמע לך מוזר. אני אוהב אותך באמת."
אני לא מחכה לתגובה ויוצא מבלי לסובב מבט אחורה.
החושך כבר ירד כשאני סוגר את הדלת אחריי בעדינות.
אני עוצם עיניים מטה את ראשי אחורה ונושם עמוקות את האוויר הנקי והמלוח, מקשיב לרחש הגלים שמגיע מהחוף.
אתם עוד לא מכירים אותי בכלל, ולמען האמת גם אם אכתוב את הסיפור שלנו עד הסוף, לא תדעו עלי מספיק בכדי לצייר אותי בדמיונכם, רק זאת אומר לכם, עברתי הרבה מאד בחיים. אהיה רק בן שלושים ותשע בסוף הקיץ שמתקרב, אבל אני מרגיש כאילו עברו עלי הרבה יותר שנים כאן בין כולם. הפכתי לאדם אחר, שונה מאד מכולם. אף פעם לא דמיינתי בכלל שאכתוב, בטח לא לאנשים שאיני מכיר, אבל אולי זה החלק שבי, שתמיד יפרוץ גבולות, גם כאלו שלי עצמי. ועם כל זה, אני תמיד יודע מה אני עושה. כל צעד מחושב, בטוח. כל מעשה יהיו מתוכנן, וגם אם יהיה בתחום האפור הזה של החיים, לעולם לא ארע למי שלא מגיע לו.
רציתי את תהילה מאד. בקלות יכולתי להיות מרחק נגיעה תרתי משמע מלקחת אותה כגבר. אבל מה שווה אהבה אם היא באה רק במילים ולא מעשים?
היה לי מוזר כל כך, לא לצפות את הצעד הבא שלה, חלק ממני כבר כאב את לכתה, כאילו התכונן לאבל פרטי שבטח יציף אותי.
אני לא יודע כמה זמן עמדתי כך, כשהדלת נפתחה מאחוריי, והאור החלש שבקע מהחדר האיר על תהילה שהתקרבה אלי.
חייכתי. מה כבר יכולתי לעשות? ובכלל, איך אפשר שלא לחייך אל מול האישה היפה הזו שעמדה מולי?
תהילה הייתה נמוכה ממני אך במעט, גוף מושלם של אלה יוונייה היה לה. כיסוי הראש שנקשר גבוה עטף והעלים כמעט כליל את שיערה הארוך היה בד מצוייר בשלל צבעים, רקום כזה עם גדילים שנפלו ממנו. היא לבשה שמלה ארוכה עם פרחים קטנים, מכסה את מרפקיה ומסתיימת רק מעט מעל סנדלי עור שרצועות דקות נקשרו במעלה רגליה.
היא הייתה יפה כל כך, רק אלוהים ואני נעיד על כך.
"אני רוצה שנדבר" היא מחייכת בחיוך שעוד נזרקה בו מבוכה, אבל אי אפשר היה להתבלבל בכלל. תהילה רצתה בי. רצתה בנו.
אז הובלתי אותה בשביל שהקיף את הביתן הקטן, סידרתי לה את הכיסא ורק אחרי שהתיישבה, התיישבתי גם אני. במרחק מה מאיתנו נמתחה גדר נמוכה, דרכה יכלנו לראות את החוף, עליו דמויות קטנות שעשו הליכה על קו המים, וקצף הגלים מלבין לו כשהם נשברים, כאילו מאוכזבים שכל זה מה שהשיגו אחרי מרחק כל כך רב שעברו.
"איזה יפה פה.." היא אומרת, "השקעת."
היא מצחקקת ואני רוצה להיעלם אל תוכה באושר.
"מוזר לי.." היא פולטת וכאילו זה היה האות לו חיכיתי, קטעתי אותה.
כי לא רציתי לתת מקום למילים מיותרות על מבוכה וכל זה. זה פשוט היה מיותר. העדפתי לנצל את הזמן היקר איתה, ולספר לה על עצמי. וזה בדיוק מה שעשיתי.
סיפרתי לה כמעט הכל. ואני אומר רק כמעט, כי עדיין לא בטחתי בה, גם לא הייתי בטוח שהיא תדע להתמודד עם מי שאני כיום, ועם מי ומה שהייתי. סיפרתי לה על הילדות ביישוב הדתי, על האהבה הראשונה ועל כאב הפרידה שצילק אותי אחריה. סיפרתי לה על הצבא, על המשפחה שלי. והיא הייתה מרותקת, ראיתי זאת בבירור, כשפרשתי לפניה את האני מאמין הזה שלי, על איך אני רואה את החיים כהזדמנות יחידה לחוות בהם הכל. על איך אני רואה את האהבה והאישה שעימה אני בוחר להיות בקשר כזה כמו שרוצה איתה. סיפרתי גם על זה שביני לבין אשתי אין שום אהבה כבר שנים, גם על העסק שלי סיפרתי ומה בכלל אני עושה בחיים.
ותהילה? בכל הזמן הזה השעינה את ראשה כמו ילדה קטנה על היד, מביטה בי. לפעמים מחייכת, לפעמים עצב עבר על פניה כשהמילים שלי נגעו בה מציירות את הכאב שעבר בי.
"וזהו תהילה" סיימתי, "אני לא חושב שאי פעם חשפתי את עצמי ככה מול מישהי. אבל זה חשוב לי, כדי שתדעי באמת מי אני."
"אז.. חוץ מזה שזה אתה, לא שיקרת לי בכלום?" היא שואלת. ואני רק עניתי שזה בדיוק כך, ואולי הסתרתי רק עד כמה אני באמת מאוהב בה, כבר שנים.
"אני לא מחפש רק לשכב איתך, למרות שבדמיון שלי זה כבר קרה כל כך הרבה פעמים.." צחקתי, והיא למרות המבוכה צחקה כעת יחד איתי, והפעם בלי שום בושה.
"מצחיק אותי שעד היום חשבתי שאתה כזה.. שכן משעמם.. נוו אל תסתכל עלי ככה!" אני רק מביט בה מאוהב ומאושר שהיא משוחררת, " ולא רק שמגלה עכשיו עד כמה אתה מיוחד ומעניין, אני גם שמחה שזה אתה, ולא גבר זר, אחר, שהתחיל איתי.."
ועכשיו היה זה תורה לספר על עצמה.
בכלל לא ידעתי שהדירה הזו רק שלה, ושהמשפחה שלה אחת המבוססות בארץ.
היא סיפרה את זה בפשטות אך לא בלי עצב, שברור לה שבעלה היה יותר שידוך עסקי מאשר כזה שרצו בטובתה. היא תיארה כשדמעות בעיניה על איך בעלה שוכב איתה ובכלל לא מתעניין בה. איך נרדם בגבו אליה, מתעלם מתחנוניה לחיבוק. מתעלם גם מדמעותיה.
היא סיפרה שברוב היום היא עצובה, ובחודש האחרון סוף סוף התחילה להרגיש רגשות אחרים, רק מאז שבאתי אל חייה.
"ותודה לך על זה, למרות שעכשיו קצת לא ברור לי מה איתנו.."
עד עכשיו לא נגעתי בה, בכלל. אבל כעת אני מושיט לה יד, כאילו בהזמנה לאחוז בי.
עוברת שניה, אולי קצת יותר, עד שהיא מניחה את ידה בידי, ואני מרגיש שהיא רועדת..
"חיים, תירגעי.." אני מבקש כמעט בלחש" מה שיהיה זה רק מה שתרצי. בקצב שלך, בזמן שלך. יכול להיות לנו ממש ממש טוב ביחד, אבל אני רוצה שתיקחי את הזמן להחליט."
כשאמרתי שיכול להיות לנו טוב ביחד היא חייכה והנהנה בראש לאות כן, וגם עכשיו המשיכה לעשות כך, כאילו מתפללת שאכן כך יהיה, מאמינה לי ובי.
"כל כך רציתי להרגיש מגע של גבר אחר.. ועכשיו אני צריכה להמתין אתה אומר?" הקול שלה מתרומם קצת כאילו בתלונה.
"אני לא רוצה לשכב איתך כאן, בטח לא בפעם הראשונה, ובטח לא כשאני יודע בוודאות שזה בדיוק מה שאת רוצה."
אני החלטי כמו שמעולם לא הייתי, למרות שכל חלק ממני רצה לקחת אותה ממש ברגע זה, כאן ועכשיו, על הדק שמתחתינו.
"ולמה רק דעתך היא זו שקובעת?" היא שואלת בטון מתחצף, לא יודעת שזה הדבר האחרון שאסור לאישה לעשות לי. סיפרתי לה על הב.ד.ס.מ שבחיי, אבל נראה שהיא לא ממש מבינה מה זה אומר..
"אל תתחילי איתי.." אני מזהיר.
"אתה זה שהתחיל איתי! חוצפן!" היא מחזירה לי מיד, נשענת אחורה בחיוך פתייני, לא מקבלת את המרות שלי. אני מרגיש את הלב שלי דופק חזק. המוח מריץ תמונות שלה קשורה עירומה כשאני מצליף בה בחגורה.. אני מתאפק, מתאמץ לשלוט בעצמי.
"תנשק אותי מתישהו?" היא שואלת בשקט אולי גם בקצת עצב, כאילו קוראת את מחשבותיי.
אז אני נעמד, מושיט לה יד, מרים אותה אלי. אנחנו עומדים קרובים זה לזה, כמו שלא היינו אף פעם, קרובים בגוף ובנפש.
וכאילו העולם עצר מלכת. אני אינני מרגיש שום דבר, לא את הרוח לא את הדם ששוצף בעורקיי מוצף אדרנלין, מעביר בי תחושות כאלה, הרבה יותר חזקות אפילו מהפעמים שעשיתי דברים שאם נתפסתי בהם הייתי טס על טיל לכלא לכמה שנים טובות בלי קיצור שליש בכלל כאופציה.. מי ידע שככה אהבה מרגישה? זה רק מה שחשבתי כשאחזתי בידיה, משלב אצבעותיי באלו שלה, ונושק לשפתיה בהתחלה בעדינות, משל כאילו הייתה ספר תורה, ואז בפראות חסרת שליטה.
הרגשתי את הלשון שלה תרה בצמא אחר זו שלי, וכשמצאה כאילו רקדו להן בריקוד מטורף של תשוקה.. נשכתי את שפתיה, בחוזקה. יודע שמעולם לא חוותה מגע כזה.. וכעת יד ימין שלי נחה על עורפה מצמידה אותה חזק אליי, וידי השנייה אוחזת בישבנה, כמעט חזק מידיי, כמעט מכאיב לה, מודע לחלוטין לתחושות שזה מעביר בגופה..
תהילה כבר אינה שכנה שלי כעת. תהילה מתנשמת בפראות כשאנחנו לבסוף מתנתקים.
"מה זה היה?!" היא מצליחה לומר בסוף, כשאני מחייך מבטיח לה שזה עוד כלום.
"אורי בחיים לא נגע בי ככה.." היא חוזרת ואומרת, אבל אני רק מניח אצבע על השפתיים שלה שכעת היו אדומות ונפוחות מעט יותר ממקודם.
"בואי לא נזכיר אותו עכשיו.." אני מבקש.
"אני רוצה אותך. בוא נשכב." תהילה בכלל לא מתלבטת, כשהיא מרימה את הפלאפון שלה מהשולחן, פותחת את הנעילה ומציצה בו, ואז אומרת:
"יש לנו עוד שעתיים. בוא ננצל אותם. אני בטוחה בך. אני רוצה אותך.."
היא מושיטה לי יד, מובילה אותי אחריה בחזרה אל הצימר שאך מקודם יצאנו את דלתו בתחושות כל כך אחרות.
הדלת נסגרה כמעט מעצמה אחרינו, באופן מוזר הפעם לא אני זה ששלט בצורה מוחלטת במצב. כי תהילה הייתה זו שנעלה אותה אחרינו, מובילה אותנו אל המיטה, מושיבה אותנו זה לצד זה על קצה המזרון הגבוה, ומבלי להסיר ממני מבט, התחילה להתפשט.
"תוריד כבר בגדים. תוריד הכל.. אני רוצה לראות אותך.." והיא לא מבקשת, היא דורשת.
וזה בדיוק מה שאני עושה, ודקה לאחר מכן, שנינו עירומים לגמרי, עומדים זה מול זה, היא מביטה בי בלי בושה, וכשידה יורדת מטה היא מחזיקה בי ..
"איזה זין יפה וגדול יש לך.. הרבה יותר גדול משל.." אני קוטע אותה, מניח אצבע על פיה. שלא תזכיר אותו.
"קח אותי אליך" היא מבקשת, "אני רוצה את זה יותר מכל דבר אחר, אני רוצה להרגיש אותך.."
אני לא צריך יותר מזה כלום.
והפעם אני חוזר להיות הגבר השולט, הדומיננטי, יודע שזה כל מה שהיא צריכה עכשיו.
צלילים מציפים את החדר בליווי של גיטרות ופסנתר, כשאני משכיב אותה מתחתיי. אני אומר לה אהבה, אומר מילים שתמיד חלמתי לומר לה.
העור שלה חלק, ואני מנשק את כולה, כל חלק ממנה. אני מתחיל בשפתיה מביט ישר אל עיניה ומבקש שכעת תעצום אותן:
"אני אוהב אותך תהילה.. אני רוצה שעכשיו תעצמי עיניים ותרגישי כמה אני אוהב אותך.."
היא מהנהנת שוב כמו פעם, ועוצמת את העיניים.
אני תופס בידיה מרים אותן מעל ראשה, מצמיד אותן חזק אל ראש המיטה כשמתחיל לאהוב אותה גם בגוף. שפתיי יורדות אט אט אל צווארה, אני מנשק אותה בעורף, והיא נרעדת. הלשון שלי עוברת על אוזנה והיא מתפתלת עוד ועוד, הנשימות שלה הופכות כבדות..
"אלוהים.. מה אתה עושה לי…" היא ממלמלת שוב ושוב, כשאני חושב כמה עצוב זה שכל כך הרבה שנים שאין לה מושג בכלל מה זה מגע אמיתי, מלא אהבה, מגבר שיודע היטב את מלאכתו. ולי ברור שאני הולך לתת לה את כל שאני יודע, ואלו עכשיו שנים אהבות ונשים רבות, שכאילו כולן הובילו אותי רק לרגע הזה, עם תהילה היפה שזיעה דקה כבר החלה לנצנץ על הגוף שלה.
"אלוהים מה אתה עושה לי!"
ידיה אחוזות כעת בראשי משני צדדיו כשאני יורד מטה במורד ביטנה, מתעכב אך לרגע על הטבור היפה שלה, מחדיר לשון סקרנית לתוכו, מעביר בה זרמים, לא מוכן לוותר על שום חלק ממנה.
אני כבר מריח אותה, מריח את הריח שלה, את הכוס החלק שלה שכבר מוכן לקראתי. אבל לא במהרה אתן לה להרגיש אותי, לא לפני שאגרום לה להשתגע, לצאת מדעתה כמעט, ולהתחנן שאבעל אותה.
הלשון שלי מרפרפת מסביב לכוס שלה, מתקרבת אך לא נוגעת..
"נווו כבר…" היא מתחננת, מנסה בכוח לכוון אותי, ואני באכזריות מסרב. רק כשאני שומע שהיא כמעט בוכה אני מרשה לעצמי לגעת לה בדגדגן שכבר היה נפוח, והיא כמעט צרחה. הנוזלים שלה כבר מילאו ונמרחו לי על הפנים, הצמדתי את הלשון שלי בתנועות מעגליות ואז קדימה ואחורה, מלקק אותה ברעב מטורף. כמה דמיינתי את הרגע הזה!
תהילה הצמידה את האגן שלה אל פניי, אבל בדיוק אז נטשתי את הכוס הפועם שלה, וירדתי עוד מטה, מנשק את רגליה, ויורד עד האצבעות המושלמות שלק כחול נמרח עליהן.
הכנסתי אצבע אצבע לפי, כשידיי אוחזות ברגליה בחוזקה, רק קצת מתחת לשלב הזה בו כבר נשאר עליהן סימנים. תהילה מתפתלת מתחתיי, וכעת היא כבר מבקשת כמעט בבכי:
"די.. אתה מטריף אותי.. בוא כבר!" היא מנסה למשוך אותי.
רק עוד קצת יפה שלי. אתעלל בך עוד טיפה לפני שאחדור אלייך, הופך אותך לשלי..
אני מרים את רגליה מעלה, ושוב יורד לה, הפעם במטרה אחרת. וכשאני יודע שהגיע הרגע, אני אומר לה:
"יפה שלי, אני אוהב אותך, תודה על הרגעים האלה, תודה שהסכמת להיות שלי.."
היא רק מהנהנת, מבטה מעורפל, כאילו היא בכלל לא פה.
"אני הולך עכשיו לחדור אלייך, לקחת אותך לי לאישה. ומרגע זה, את שלי ילדה יפה.."
היא עוצמת עיניים, ידיה נאחזות במוטות הברזל של ראש המיטה, כאילו מסמנות לי לעשות את זה כבר.
כשיד ימין מחזיקה את הזין שלי שכעת היה קשה כמו אבן, התחלתי לנוע מעלה מטה על הכוס שלה. בהתחלה בעדינות רק כדי להרטיב אותו, ואז חזק יותר, בכדי להכין אותה. ושוב שם לב איך היא מקשתת את הגב ומצמידה אלי את האגן שלה ברעב חסר שליטה.
היא רוצה אותי. מעולם לא הייתי עם אישה שכל גופה זעק כך את הווייתי.
רגליה פתוחות לרווחה, כשבעדינות אני מחדיר אותו אל תוכה. עוד קצת ועוד קצת, ומוציא. ושוב, מחדיר מעט, ומוציא..
"אל תתעלל בי, בבקשהההה.." היא לוחשת, מתחננת. ואני רק אומר שאוהב אותה, אוהב יותר מכל, כשאני ננעץ בתוכה באחת ובפראות.
הנשימה שלה נעתקת. אני יודע שהכאבתי לה, אבל מיד מתחיל לבעול אותה, חזק, כמעט אלים, לוקח אותה להיות שלי, מעניק לה זיכרון שברור לי שלא תשכח לעולם, וזה בדיוק מה שאני רוצה. שליטה מוחלטת ברגשות ובמעשים שלה, שליטה גם בזיכרונות הכי אינטימיים וכמוסים שלה. אצבעות רגליה שלובות בחוזקה באצבעות ידיי, כאילו מתאמצות להגיע אל התקרה.
אני מביט מטה
וזה מראה שלא יישכח ממני לעולם.
איברי חודר אליה, יוצא ונעלם בתוכה, בתוך הכוס היפה והקטן שלה. שפתיים קטנות ונפוחות סגרו על הזין שלי, כשבעלתי אותה, את תהילה. אישה של גבר אחר, הפכה ממש עכשיו להיות שלי..
שחררתי את רגליה, מניח להן לצנוח מטה, ובאגודל יד שמאל שלי שפשפתי לה את הדגדגן, מביא אותה לשיאים בהם היה ברור לי שלא הייתה.
אני כעת נשכב מעליה, ורגליה מתהדקות על גבי. אני נכנס ויוצא תוך כדי שמנשק אותה, לפעמים בשפתיים, לפעמים יונק משדיה, מטריף אותה, מביא אותה אל גבול השיגעון.. אני מכאיב לה, צובט שורט.. מזהה בקלות ובמיומנות מה ואיפה פועל עליה.
ניצלתי את כל הידע שלי, והודיתי לכל אישה שלימדה אותי את מעשה האהבה המושלם, זה שנותן לך את היכולת לגרום לגוף האישה להגיב לרצונותיך שלך.. להעניק לה עונג שרק מעטים יכולים.
תהילה נאנחת ונאנקת כעת בלי שליטה, היא לא פה, זה ברור לי, היא במקום אחר לחלוטין הרחק מכאן, גם אם היא מביטה בי במבט מצועף..
"אני כל כך נהנית.. אתה משוגע.. אתה כל כך טובבבב..!! וזו עוד אנקה, והיא מרטיבה אותנו ברטיבות שלה בלי שליטה. אני מתאמץ לא לחשוב על הפיצוי שאצטרך לסגור עם האישה שמטפלת בעסק, אחרי הכל כאן נספג בתהילה שלי.
אני יוצא ממנה. היא מתנשפת, מביטה בי כאילו שואלת למה.
אני לא מדבר, רק מרים אותה לנשיקה לפני שמסובב אותה על ארבע, מכין אותה לחדירה בדוגי.
אני מוריד את הראש שלה אל המזרון בחוזקה, מפליק בידיי לישבנים הלבנים שלה, שומע אותה כמעט צועקת בכאב ותדהמה. חיכיתי לזה, בדיוק לזה.. להלם. לכאב.
אני מכוון את עצמי עם היד וחודר אליה שוב לכוס, יד שמאל נרטבת מהרוק שלי וחוזרת לתנועות מעגליות על פי הטבעת הוורוד והיפה שלה, תוך כדי שאני מזיין אותה בכוס בפראות, יד ימין מושכת את שערה וראשה אלי, אחורה. לא עשיתי איתה אהבה. זיינתי אותה, מתעלם מהעובדה שאולי אני פוצע אותה. כל מה שרציתי באותם רגעים היה לכבוש אותה, ולמחוק כל זכר מהגבר ההוא שנקרא בעלה.
רציתי, שלעולם לא תשכח את הפעם הראשונה שבעלתי אותה, לוקח אותה לעצמי, ורק שלי.
תהילה מאוננת, אך בקושי מחניקה צרחות. אני מחדיר בעדינות את האגודל אל פי הטבעת שלה, מרגיש בבירור איך זה משפיע עליה, עונג שמעולם לא חוותה ממלא את כולה.
אני מרגיש איך עוד שפריצים מציפים אותנו, ושומע איך הגמירה שלה מתקרבת, בקול שלה.
ורגע לפני שהיא תראה כוכבים אני מרים אותה מצמיד שפתי אל שפתיה לנשיקה.
ראשה מוטה אחור לשונה הרעבה נבלעת בתוך פי.
אני הופך אותה שוב על הגב וחודר אליה באחת, מבטי לא יורד ממנה. הפעם הראשונה, אני חייב שהיא תראה רק אותי מולה. שרק אני אצרב בזיכרון של האישה היפה הזו, שלעולם לא תשכח אותי..
דקה עוברת, ותהילה גומרת בצרחה שאין לי ספק שהגיעה עד החוף למטה.
היא נצמדת אלי רועדת בלי שליטה, גבה מתקשת בזווית כמעט בלתי אפשרית אחורה, הכוס שלה נצמד בחוזקה לזין שלי, שנעלם כולו בתוכה. וזה הסימן שלי..
רק אז אני מתפרק בתוכה, גומר מציף את כולה בזרע שלי. מסמן אותה כרכוש שלי, נותן לד.נ.א שלי להיספג ארוכות אל תאי הנרתיק שלה, כששנינו צונחים אל המזרון הרטוב.
אני מחבק אותה אליי, מתנשף, מאושר,
כששומע אותה מתחילה לבכות. תהילה בוכה בלי שליטה, גופה מתקפל בתנוחת עובר, היא בוכה ורועדת בלי שליטה, וקול בכיה קורע את הדממה ועל הדרך גם את הלב שלי.
"למה חיים? מה קרה?.." אני מקלל את עצמי. מה עשיתי.. אלוהים?
איך לא תיארתי לעצמי שאישה דתיה נשואה לא תתחרט על זיון פראי כזה עם גבר זר, ועוד עם שכן שלה?!
אבל אז בין יפחה אחת לשנייה, היא מצליחה לומר לי שמעולם לא הרגישה אהבה כזו, ולא מגע כזה.. ושחיבוק כזה אחרי מגע, זה כל מה שרצתה..
אז אני מלטף אותה, מדבר בשקט ומרגיע, כשמושך את השמיכה מעלינו.
והשמיכה הספוגה משנינו, כעת מעניקה לה ולי ביטחון. וזה הרוח הקרה שנושבת מהמזגן הקטן שכאילו היה עד למה שהתרחש, וכעת מתאמץ להנעים לנו, לצנן את גופותינו המיוזעות.
תהילה נרדמת, נשימותיה כעת סדורות. היא עדיין קבורה אל החזה שלי, שיערה פזור ממסגר את פניה היפות.
והבטתי בה באהבה אינסופית, אושר ממלא את כולי אבל גם ידיעה נוראה שכל מה שהיה לעולם לא יהיה עוד. ידעתי שהעובדה שהאישה הזו שרציתי שנים נבעלה לי, עובדה זו קשרה אותי ואותה בקשר חזק יותר מכל.
נתתי לה לישון כמה דקות, ובינתיים חשבתי על העתיד שהולך להגיע.
אני חייב לשלוט בסערה ובסופה שמתקרבת, ידעתי. ורציתי אותה לעצמי, רציתי שתהיה נשלטת שלי. רציתי שליטה על חייה בכל היבט, ולעשות בה ואיתה כל דבר שפעם עשיתי, רק שהפעם רוצה את כל זה באהבה. רציתי שתהילה תתמסר אלי בכל כולה, ותהיתי אם היא תהיה מסוגלת לכך, ואם עדיין תרצה בי כשאקח אותה אל הקיצון שמעולם לא דמיינה.
היה לי ברור שזה מה שיקרה, רק לא ידעתי עד כמה.
"אני אוהבת אותך גבר יפה שלי.."
תהילה מחזירה אותי אל המציאות, מתעוררת.
"אני פי אלף ויותר, תהילה.." אני לוחש לה חזרה ונושק על שפתיה.
"נקום להתקלח..?" אני ספק שואל ספק מציע.
"כן.." היא אומרת ורואה כמה היא מצטערת שהזמן שלנו נגמר" תקלח אותי תעשה מה שאתה חושב ורוצה.. אני סומכת עליך.."
**
יצאנו אל הלילה יחד, וליוויתי את תהילה אל יאריס הכחולה שלה שחנתה בכניסה. השארתי על השולחן כמה שטרות כחולים וגם שלחתי למשכירה הודעת תודה והתנצלות, עם בקשה לדבר איתי אם תהיה בעיה כלשהיא.
"אני אסע מאחורייך. בכניסה לרחוב אחכה עד שתחני בחניה שלך. אני אכנס אחרי שתי דקות ככה."
"למה?" היא שואלת בתמיהה, " למה שלא תיסע איתי?"
"בטחון שדה" אני עונה לה וצוחק, "יש הרבה כללים שחייבים לשמור עליהם, אמרתי לך, לעולם לא אסכן אותך.."
"אתה כל כך.."
"מה?" אני שואל כשהיא משתתקת.
"לא יודעת להסביר. אתה קצת מסקרן, נותן תחושה שיודע הכל. שעברת הכל. גם דברים שעדיף לא לדעת אתה לפעמים נראה כל כך רגיש, ולפעמים פראי ואכזרי.. אני עוד לא יודעת איך לאכול אותך."
"יקח לך עוד זמן עד שתכירי אותי" אני עונה, "אבל אם הכל יסתדר, מבטיח לך שזה יקרה."
"אני אוהבת אותך. תודה על מה שהענקת לי.." היא אומרת תוך כדי שמתיישבת בכיסא הנהג, מניעה את הרכב הקטן.
אני מביט בה באהבה כשסוגר את הדלת וטופח עליה, "יאללה צאי לדרך, את שולחת לי הודעה כשהגעת הביתה והכל בסדר. ברור?"
"ברור."
כשהרכב שלה יצא אל הרחוב נהגתי אחריה שומר מרחק בטוח, אורות הרכב שלי מאירים את לוחית הרישוי שלה ששיננתי כעת. שלוש פעמים בקול, הרגל של שנים. תהילה הייתה שלי יותר מאי פעם, ואני רק ידעתי שעליי לשמור עליה, כשאיסוף ותיעוד כל המידע הקשור אליה, הנו רק הצעד הראשון שעלי לבצע.
נסעתי אחריה שומר עליה וכבר לא שומר על המרחק שכבר אין ביננו, ואהבה וגם פחד לא מוסבר ממלאים אותי, שתמונות והבזקים מהחדר הקטן חולפים בי בזה אחר זה.
הכביש החשוך נבלע תחת גלגלי המכוניות שלנו, כשאנו חזרנו אל המציאות. מציאות כזו בה איננו גבר ואישה שעושים אהבה, אלא סתם שני זרים. בריחוק נוראי.
ופעמים רבות עוד ארגיש איתה את הניתוק הכואב הזה, ניתוק בו היא נוסעת לפניי במרחק ולא לידי, וידי לא אוחזת בה, ממש כאילו הייתה אשתי שלי. תהילה ואני נגיע למקומות שגם אני לא דמיינתי, אבל את כל זה עוד לא ידעתי באותם רגעים.
ברגעים אלו רק חשבתי כמה שאני אוהב אותה, תוהה מתי תהיה הפעם הבאה שתהיה שוב שלי.
ובין צומת לצומת הרהרתי בה, מתלבט איך ומתי אצליף בה, איך אקבל עליה שליטה מוחלטת. דמיינתי כל מה שרוצה לעשות איתה, ומה תהיה הדרך לסמן את גופה במקום נסתר. לא יכולתי לחכות כבר לרגע הזה, רציתי בעלות מוחלטת עליה. ביקשתי את זה כמעט בקול רם, כשפניתי אחריה אל הרחוב הצר שהיה שלנו.
**
אינני יודע אם אשוב לכתוב את ההמשך שלנו, אבל אתם חייבים לדעת רק זאת: לפעמים יש פנטזיות שעדיף שלא יקרו, יש משאלות שטוב יהיה אם לא נבקש כלל לעצמנו שיתגשמו. כי יש מלאך שומע וממלא בקשתך, ואתה, אולי יגיע יום ותביט אחורה, ורק תשאל את עצמך איך כל זה קרה,
ואיך לעזאזל נתת לכל זה לקרות,
כשאתה שוכח את כל העקרונות שלך,
מאבד את עצמך עם אישה שהאהבה אליה והטירוף שבא עימה, גורם לך לאבד גם את עצמך.
__
המשך אולי יבוא.